מבשרי הציונות – הוגי הדעות הגדולים שרקמו את החזון למדינה היהודית. יצרו את עולם הרעיונות והמונחים של ההגות הציונית ממחצית המאה ה-19, והציגו אותו בכתביהם.
לחצו על שמותיהם על מנת לראות את תמונתם.
לחצו על שמותיהם על מנת לראות את תמונתם.
3 משה הס
4 אחד העם
10 הרב פרידלנד
11 קאלישר
15. שמואל פינלס
16. אלעזר רוקח
פרץ סמולנסקין
(1842, האימפריה הרוסית – 1 בפברואר 1885, מראן, טירול, אוסטריה)
היה סופר עברי ופובליציסט, מאנשי ההשכלה היהודית ובהמשך מראשי תנועת "חיבת ציון". לפי תפיסתו, עם ישראל הוא עם ייחודי – המאחד אותו הוא תרבותו, ההיסטוריה שלו ושפת התנ"ך, ולא ארצו. על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם "ישראל". סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות.
למד באודסה, ובהמשך בווינה, שם היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הלאומית "קדימה". התפרנס מהוראה.
סמולנסקין הושפע מגילויי אנטישמיות שהתרחשו בשנת 1881 (הסופות בנגב), אך בניגוד לאחרים, ששאפו להיטמע בסובבים אותם כדי להקטין את האנטישמיות, שאף סמולנסקין דווקא להדגיש את ייחודו של העם היהודי והתחיל לתמוך בפעילות ליישוב ארץ ישראל.
לסמולנסקין מיוחסת ההלצה על המימרה "כל האוכל מצה בערב פסח כבועל ארוסתו בבית חמיו"; על זה מספרים, אמר, "אני אכלתי ואינו דומה".[דרוש מקור] בין השאר חיבר ספר בשם "התועה בדרכי חיים", ויש אף שכינוהו בתואר זה, כנהוג, בעיקר בעולם הרבני, לכנות את המחבר על שם ספרו.
במהלך שנת 1878 הוציא סמולנסין לאור שבועון בשם "המביט", שבהמשך שינה שמו ל"המביט לישראל".
משנת 1868 ועד מותו ב-1885 הוציא סמולנסקין בווינה כתב עת עברי בשם "השחר". השחר היה כתב העת הראשון שעסק בבעיותיהם האקטואליות של היהודים. הוא הטיף לשיבת ציון, ופרסם בצד מאמרים אלה גם מאמרים של משכילים רדיקליים וסוציאליסטיים. בכתב עת זה פרסם אליעזר בן יהודה לראשונה את רעיונותיו בנוגע לתחיית השפה העברית, בחודש ניסן תרל"ט (1879).
בשנת 1885 הלך סמולנסקין לעולמו, בן 43 בלבד. סמולנסקין לא דאג לענייניו הכספיים, וכשנפטר הותיר את משפחתו בחוסר כל. פרופ' דוד צבי מילר, שהיה מחסידיו ומהכותבים ב"השחר", ארגן קבוצה של אנשי שם בעולם היהודי לשם עזרה למשפחת הסופר. בשנת 1952 הועלו עצמותיו לקבורה בירושלים.
הרב שמואל מוהליבר
כ"ז בניסן ה'תקפ"ד – י"ט בסיוון ה'תרנ"ח
25 באפריל 1824 – 10 ביוני 1898
היה רב ומנהיג ציבור, ממייסדי תנועת חיבת ציון בפולין (תחת שלטון האימפריה הרוסית בתקופתו), ומאבות הציונות הדתית.
חיבת ציון
את הפעילות למען יישוב ארץ ישראל החל הרב מוהליבר בשנת 1874. באותה שנה מלאו לשר משה מונטיפיורי תשעים ולכבודו הוקמה קרן מיוחדת ושמה "מזכרת משה" שנועדה לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל. הרב מוהליבר פעל להתרמת קהילותו למען הקרן, ומאז הפך רעיון יישוב ארץ ישראל למרכז חייו ועיסוקו.
בין שנת 1881 ל1882 היה הרב מוהליבר אחד מראשי תנועת חיבת ציון. הוא הקים את בני ציון שהיה אחד הארגונים הראשונים של חיבת ציון ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בורשה. עם תחילתו של גל ההגירה היהודי הגדול לארצות הברית לאחר הפרעות בנגב ב-1881 פעל להטות את זרם המהגרים לארץ ישראל. הוא הוציא "קול קורא" ליהודי רוסיה בו קרא להם להעדיף את ארץ ישראל, למרות שיישוב הארץ תובע מאמצים רבים, אך "האם כבר מת כל רגש קודש ולאומי מקרבנו".[דרוש מקור] הוא קרא ליישוב הארץ ברוח המסורת וניסה לגייס את תמיכת רבני רוסיה לעלייה לארץ ישראל.
השכלה
רעיונותיו הפומביים של הרב מוהליבר החלו להופיע בשנות השבעים של המאה ה-19. במאמרים שפרסם בעיתונות העברית. בשנים 1872-1874 התנהל בעיתונים פולמוס בין משכילים לרבנים, ולהתנצחויות אלו נכנס הרב מוהליבר עם עמדה משלו, עמדה שרכשה מעריצים רבים בקרב סופרים ורבנים במחנה המסורתי אך עוררה גם לא מעט ביקורת. בעמדתו ניתן לראות מעין גישור על הפער בין ההשכלה למסורת. ר מוהליבר כתב על כך שתי סדרות מאמרים בעיתון "הלבנון" שבהם טען- שהדברים הנחוצים לתקן בעמינו הם חינוך הבנים , מצב מדיני ,עזיבת ריב ומשטמה בדברי אמונה והשכלה. מכאן שלאחד את שתי בנות אלוהים האמונה וההשכלה. כמו כן יצא גם כביקורת לחברה החרדית המשתמטים מחובותיה האזרחיות, אינם לומדי הלכות ארץ ישראל, ומתחמקים מהצורך ללמוד את שפת המדינה.
ארץ ישראל
רעיון חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל היה בראש מעייניו. האמין שעבודה למען יישוב ארץ ישראל משותפת לכל חלקי העם. ולכן פעל למען קירוב לבבות בין כל קצוות העם, משכילים חילונים ורבנים חרדים. הוא תמך בקבלה של כל יהודי לתנועת חיבת ציון, ללא סייג של שמירת ההלכה. הרב מוהליבר פעל מצד אחד להשפיע על המנהיגים החילונים כדי למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים במושבות של חיבת ציון בארץ, ומצד שני ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישבו הארץ את גדולי הרבנים והמוני בית ישראל. הרב מוהליבר אימץ את תורתו של הרב צבי הירש קלישר לפיה התחלת הגאולה תהיה בדרך טבעית ובשלבים ולא בבת אחת. הרב מוהליבר סבר שיישוב ארץ ישראל היא אחת המצוות הגדולות ביותר השקולה כנגד כל התורה כולה. יחד עם זאת, הוא הדגיש שתורת ישראל היא מקור חיינו והיא צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו.[9]
כתביו
הרב מוהליבר כתב חיבורים רבים, אבל רובם אבדו ב-1906 בפרעות ביאליסטוק. השרידים יצאו לאור בשם "חקרי הלכה ושו"ת" בשנת תש"ד על ידי מוסד הרב קוק, ושוב בהרחבה בשנת תש"מ בשם "שו"ת מהר"ש מוהליבר" ובראשו מבוא מאת הרב מימון.
קבר הרב מוהליבר במזכרת בתיה
לאחר פטירתו הקימה קהילת ביאליסטוק אוהל על קברו. האוהל נותץ בשנות מלחמת העולם השניה. בג' כסלו תשנ"ב 1991 הועלו עצמותיו לארץ ישראל. נטמנו בבית העלמין במזכרת בתיה בסמוך לקברות מייסדי המושבה. על ציון הקבר הוקם אוהל במתכונת הישן בביאליסטוק.
משה הס (Moses Hess)
(21 ביוני 1812 – 6 באפריל 1875) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.
התמונה לקוחה מאתר Ynet.
ביוגרפיה
הס נולד בעיר בון שבגרמניה. בשנת 1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את ילדם בבון, אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. בשנת 1830 החל ללמוד באוניברסיטת בון אך לא השלים את לימודיו בה.
הגות סוציאליסטית
בשנת 1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות". בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (1841) הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, על צרפת ועל גרמניה. את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לשפינוזה, שאותו הוא ראה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית המחזירה בסיס מוסרי לחיים הפוליטיים. את יסוד התפישה הזאת רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (כדוגמת דיני שמיטה ויובל). לפי תפישתו, ניתקה הנצרות את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. יש פרדוקס משמעותי בכך, כי חיבורו של הס – שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית – מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה תוך הדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.
הס היה מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה, ומראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם מאמרים, ייסד וערך כתבי עת חברתיים, שקיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס, נמנה הס עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, שממנה סולק באביב העמים בשנת 1848, בשל השקפתו האידאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה. משנת 1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן נידון בה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם.
חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים שהכיר בפריז. בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הקדיש הס חלק ניכר מזמנו גם ללימוד מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע. בשנת 1859 פנה אל נפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים למלחמה באימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.
הגות ציונית
לאחר שנים רבות שבהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני, לאחר שמהפכות 1848 והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה הבהירו לו את מרכזיות הממד הלאומי בהוויה המודרנית. בשנת 1861 סיים את כתיבת ספרו "רומי וירושלים". בספרו הוא פורש תורה ציונית שלמה. הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. האידאל של החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידאל עולמי ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מו"ל ליצירתו, אולם בשנת 1862 הצליח להוציאו לאור[1]. כמו כל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה, שחל באותו זמן, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני, נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית, הייתה השפעה כבירה על הס וזה גם מקור שם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת חיבור ספרו "מדינת היהודים", קרא אותו לאחר מכן והתרשם ממנו מאוד. בספרו היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראש ובראשונה בגרמניה, ועל כך כי כתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים – בייחוד אלו של תנועת הרפורמה – להשתלב בחברות האירופיות.
הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכי כמו כל העמים האחרים, יקים גם העם היהודי את מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. עם כל השקפתו הסוציאליסטית החילונית, הכיר הס בתפקידה ההיסטורי של הדת בשמירת זהותו הלאומית של עם ישראל: הוא לא הסכים עם התנועה הרפורמית מחד, אולם לא קיבל את ההשקפה הרבנית המאובנת לשיטתו, מאידך.
הס נפטר בשנת 1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. בשנת 1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת. לפני ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, נשאו דברים ועברו ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר.
על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, בית ספר הס בפתח תקווה ובחולון, ורחובות ברבות מערי ישראל.
ספריו
- ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837
- הטריארכיה האירופית, 1841
- רומי וירושלים, 1862
אחד העם
אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.
תולדות חייו
אשר צבי הירש גינצברג נולד בקיץ שנת 1856 למשפחה חסידית בסקווירא שבפלך קייב באוקראינה, וגדל באודסה. בנעוריו הושפע ממחשבת הרמב"ם ומספרות תנועת ההשכלה, נטש את אורח החיים הדתי והפך לאחד מדובריה של תנועת "חיבת ציון".
בשנת 1894 ניסה להוציא לאור אנציקלופדיה לכל ענייני היהדות בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי חובבי ציון, סוחר התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור.
בשנת 1907 עבר גינצברג לאנגליה, שם הקים וניהל את הסניף של חברת "תה ויסוצקי" בלונדון עבור קלונימוס ויסוצקי.
היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה לצד חתנו שמואל פבזנר, שנישא לבתו לאה גינצברג.
עלה לארץ בשנת 1922 והתיישב בתל אביב ברחוב שנקרא על שמו עוד בחייו.
הגות ציונית
בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך", אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד למעשה את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם", שפירושו – אדם ממוצע, ככל האדם.
אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל.
כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם לבית כנסת, אבל כי ידע על בוריים את כתבי הקודש. כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, עיתונאי רוסי לא יהודי, גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עמה.
אשתו של אחד העם הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי חב"ד. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין.
אחד העם נפטר בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
קובץ המסות של אחד העם, "על פרשת דרכים", מהווה ספר יסוד לא רק לתורת הציונות הרוחנית, אלא אף כמופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת החינוך העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר.
במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש למעשה בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, המדע וכמעט בכל תחום.
במאמר "שתי רשויות" שבו הוא דן בשנאת ישראל, (האנטישמיות), הוא מעלה את השאלה כיצד ייתכן שאנשים משכילים אשר שכלם צריך להוביל אותם למסקנה ששנאת ישראל אין לה בסיס הגיוני, בכל זאת נאחזים בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. כדוגמה הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה". כלומר, הוא מצטדק שהוא מצליח לחיות עם "שתי הרשויות" שסותרות זו את זו. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.
בתחילת מאמרו "כהן ונביא" הוא מדגים את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיזיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך מנהיג לא פשרן, דוגמטי כמשה, ולעומתו כוהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון של פשרה.
במאמרו "חצי נחמה" הוא מדבר על "עלילת הדם" נגד היהודים ומנסה להבהיר כי ההיתפסות בעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון ואשר יש בה כשל לוגי שנובע מסוג הסקה באינדוקציה. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם אם נניח שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם אלא נמסר מפה לאוזן), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.
במאמר "עבר ועתיד" הוא עוסק ב"אני" של עם, בהקשר לשאלת ייחודיותה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, האם היא תהא "מרכז רוחני" כדעתו או מרכז פיזי ולא יכול להיות אחר. הוא מתחיל את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה "אני" ". והוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים לתאר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" של אדם, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". מסקנתו כשם מאמרו היא שה"אני" הפרטי מורכב מן העבר ומן העתיד, ההווה למעשה הוא חולף-עובר ולא נתפס. כך גם ה"אני" הלאומי של עם שמורכב מזכרונות ורשמים של העבר מצד אחד, ומצד שני מתקוות וחפצים והם אחוזים וקשורים קולקטיבית לכל הפרטים המרכיבים את העם.
יש הטוענים כי הוא האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים.
חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה